Feeds:
רשומות
תגובות

קבר סטורי

ג'מפולוגיה (jumpology)  זו שיטה שהמציא הצלם פיליפ האלסמן (philippe halsman) בה המצולמים שלו קופצים תוך כדי הצילום. השיטה הזו נועדה כדי לחשוף את האני האמיתי שלהם: המצולמים מרוכזים במעשה הקפיצה ושוכחים להעטות על פניהם את ארשת הפנים הרגילה המסתירה שלהם. האלסמן גם מצא סימנים בקפיצה עצמה: הוא טען שזוג שקופץ רחוק מהשני מעיד על זוגיות טובה יותר מזוג שקופץ בקווים מקבילים וכדומה. בספרו 'ג'אמפ' אפשר למצוא את התורה כולה.

האלסמן התפרסם עוד בצעירותו. כשהוא היה סטודנט להנדסה הוא יצא עם אביו רודולף, רופא שיניים יהודי מריגה, לטיול באלפים האוסטריים, טיול ממנו הוא חזר לבדו. האלסמן סיפר שהוא שמע צעקה וראה את אביו נופל לתהום, וטען שמדובר בתאונה מצערת, אבל השלטונות האוסטריים חשבו אחרת ודנו אותו למאסר של 4 שנים באשמת הריגת-אב.  לאחר שיהודים טובים כמו אלברט איינשטיין ותומס מאן התערבו בעדו (דבר לא ישכנע אותי שמאן לא היה יהודי; גם לא וויקיפדיה. אני רוצה לראות ערלה)  האלסמן שוחרר ועבר לפריס, שם קריירת הצילום המפוארת שלו התחילה.

האלסמן גרם להרבה אנשים חשובים וכבדים לקפוץ. בתמונות למעלה אפשר לראות את הדוכס והדוכסית מווינזור ואת ריצ'רד ניקסון מתרגלים את הג'מפלוגיה, כמו גם אותו עצמו ואיזו גברת בלונדינית. אבל היה מצולם אחד שלא קפץ. אני יודע שמפתה לחשוב שהוא פשוט לא הצליח לנתק את שומניו מהקרקע, אבל אני חושד שהיצ'קוק, אמן המתח, הבין את האמת מאחורי האלסמן והקפיצות שלו.

מודעות פרסומת

לנשארים בבית

מוזיקת בוקר (morning music) זה השם שניתן בימי הדיסקו העליזים למוזיקה שהדי.ג'י היה מנגן לקראת סוף המסיבה, כשהאור התחיל לעלות ואחרוני הרוקדים היו נאחזים ברגעיו האחרונים של האושר הלילי (זה היה לפני ימי האפטר-פארטי: היום מתעניינים יותר בל'איפה הולכים אחר כך' מאשר במסיבה עצמה). למוזיקה הזו גם קראו סליז (sleaze) כרמז להחלטות הפזיזות שהיו מתקבלות בליווייה על רחבת הריקודים המצטמצמת והולכת יחד עם אופציות האהבה האפשריות. המאפיינים שלה הם קצב איטי יותר, שירה נעימה ותחושת השלמה.

כאדם שנמנע באופן קבוע מלרקוד (עניינים של תרבות, חינוך ותפיסת גוף עצמית, אני מניח), מסיבות הן אחת מאופציות הבילוי הפחות מועדפות עלי.  כשאני כבר נקלע לאחת, אני בדרך כלל גומר בפינה, כוס בירה ביד, מרגיש קצת מסורס. לכן, מוזיקת הריקודים שאני אוהב היא מוזיקת הבוקר; מוזיקת המובסים, מוזיקת אלה שהושארו מאחור,  מוזיקה לנשארים בבית.

כמה דוגמאות מייצגות

בקריירה של אניו מוריקונה יש משהו טרגי. חלקים נרחבים מהמוזיקה השמימית שלו קבורים תחת ההריסות של בי-מוביז נשכחים שאיש, כולם אלה שעשו אותם, כבר לא זוכר מהם דבר. וכך, למרות קריירה מפוארת, עיקר היצירה שלו אינה מוכרת לציבור הרחב. אני הייתי מרגיש תחושת פספוס וזעם במקומו, ואולי זו הסיבה שהוא סירב לכתוב פסקול לבי-מובי נוסף של ימינו אנו – ממזרים חסרי כבוד. טרנטינו, שבמשך השנים סירב לעבוד עם מלחינים לסרטיו בטענה ש"מי זה הבחור הזה שבא לפה ומפזר חרא על הסרט שלי" ובמקום זה השתמש בשירי פופ קיימים (באופן מבריק למדי ובטעם טוב, יש להודות), פנה למוריקונה כדי שילחין לו פסקול לסרט.  מוריקונה סירב. אני מבין אותו לגמרי; למה שהוא ייתן לבחור הזה לבוא ולפזר חרא על המוזיקה שלו?

כאות הזדהות הנה קטע מרגש ביופיו מהפסקול של הסרט הצרפתי 'הפורצים' (מישהו?) מ1971.

rodeco – ennio morricone

סלים אהרונס (slim aarons) היה צלם אמריקאי שתיעד את הלייף-סטייל של העשירים והמפורסמים בארה"ב שאחרי מלחמת העולם השנייה. הוא תיאר את משימתו כתיעוד של "אנשים אטרקטיביים עושים דברים אטרקטיביים במקומות אטרקטיביים"  והתמונות שלו יוצרות עולם נוצץ, צבעוני והרמטי, מלא בפרטים; קצת כמו סטים של ווס אנדרסון. מעבר לאסתטיקה שלו, והתיעוד המתבקש של מפורסמים בתנוחות שונות, נדמה שיש אצלו משהו נוסף, איזו אמירה על אמנות והדרך בה צריך לחיות את החיים; אהרונס השתתף כצלם במלמת העולם השנייה ואף זכה שם בעיטור 'הלב הסגול' על השתתפותו בנחיתה בצרפת, שם הוא הבין לדבריו ש"החוף היחיד ששווה לנחות עליו הוא חוף שמעוטר ביפיפיות חצי ערומות שמשתזפות בשמש הנעימה".

זהו. אחרי התנזרות ארוכה ומתוקשרת  החלטתי לחזור ולהוכיח, בעיקר לעצמי, שכוחי עדיין במותניי.  הבלוג החדש הוא אמנם התחלה חדשה, אך התחלות חדשות הן כידוע רק המשך של התחלות שקדמו להן, ובמובן הזה הוא ממשיך באופן הרמוני את גיבוב המילים האקראי ממנו לא התנזרתי בעצם מעולם. בכל מקרה, הבלוג הזה יעסוק בשני הדברים שבשבילם החיים, לפחות אלה שלי, שווים לחיות למענם:  קולנוע ומוזיקה, ובאהבה חדשה נוספת: צילום. ב'יעסוק' הכוונה היא ללינקים לשירים יפים, במחשבות בעלי אופי פראגמנטי על התמונות הנעות ובתמונות סטילס מלוות ברקע על המצלמים והמצולמים (כדי להוכיח שאמנם תמונה שווה אלף מילים, אבל תמונה + אלף מילים שווים עוד יותר). כמרענן נחוץ, מפעם לפעם אשלב גם נושאים אחרים שחביבים עלי: בעיקר ספורט (אמריקאי לסוגיו וכדורגל אנגלי), שירה, המילה הכתובה והחיים הטובים. מקווה שתהנו