ניגוני שבת

כמה שירים יפים לסופ"ש בשביל הנשארים בבית. מקווה שזה יהפוך למנהג קבוע, גם בדורות שיבואו אחריי.  תהנו

כדי להתחיל בחגיגה כראוי, נפתח עם שיר מחושמל ויפה מאוד של הדורז. אני חושב שיש משמעות לזה שזה השיר האחרון שהדורז כתבו והשיר הראשון בפלייליסט שלנו, אבל תצטרכו קצת חומר טוב כדי להבין את זה

בשביל להתניע את העניינים, כמו שאומר אחי רז,  נמשיך עם קלאסיקת רית'ם אנד בלוז מ78 של בוז סקאגס.  סקאגס, ששמו המקורי היה ביל, מספר שהוא קיבל את השם בוז בכיתה א' כשמישהו, מתוך בלבול כנראה, שאל אותו אם הוא בוז, הוא ענה כן בלי לחשוב ומאז השם הזה נתקע איתו לנצח. אני רואה בזה הוכחה נוספת לטובת המנהג שלי לענות תמיד על כל שאלה 'לא' או לחילופין לשתוק. הדברן בוז פרש ממוזיקה ב82, שיא תהילתו,  ועבר לעסקי המסעדנות. היום הוא מוכר יינות בקליפורניה. דוכן ליד קופולה אולי.

נמשיך עם 'מלון שבורי הלב' של מייקל ג'קסון,  במקור מהאלבום 'נצחון' של הג'קסונים. השם שלו שונה בגלל השיר בעל השם הזהה של אלוויס, אולי כיוון שהג'קסונים חששו מבלבול או מחילול הקודש, אבל אני חושב שלמייקל מותר –   במיוחד בהתחשב בעבודה שהוא עשה כאן (כתיבה שירה הפקה ותיזמור) שהיא לא פחות ממנצחת. הכשרון של המנוח הזה, כאן בן 22, הוא פשוט בלתי יאומן

'סאונד של שני אנשים' היה שמם של צמד בלגי שפעל בסוף שנות ה70. המוזיקה שלהם הייתה שילוב של איטלו דיסקו סמבה ובוסה נובה, שילוב שהפך אותה לקוסמופוליטית לרבת משתתפים ולשמחה במיוחד.  השיר הזה היה להיט בסצינת האנדרגראונד הניו יורקית של סוף שנות ה70 – אחד מתווי התקן המוזיקליים הכי יוקרתיים היום – והאמת שלא קשה  להבין למה

וזה רגע נדיר של דיסקו מהרולינג סטונז –  בגירסה הארוכה שההלהקה ערכה בעצמה והוציאה כסינגל 12 אינצ'. מזכיר לי מאוד את החיבור שעשו פרנצ' פרדיננד שנים אח"כ בין מוזיקת הריקודים לרוק, להבדיל אלף אלפי הבדלות כמובן.

נמשיך לקטע  פ'אנקי פשוט ויפה. אין בו משהו מיוחד וגם לי אין משהו מיוחד להגיד עליו, אבל הוא שווה שמיעה.

ובמה שהוא אולי שיאו של הפלייליסט, נחתוך בדרמטיות לאלקטרו מטריף שנכתב במקור ע"י המפיק והדי.ג'י גרג ווילסון  ב84 אבל יצא רק בשנות ה90. יודעי דבר אומרים עליו שהוא מקדים את זמנו, ושהוא ניבא את ההאוס של שיקגו וכדומה. אני לא מבין בזה, אבל זה לא אומר שלא מותר לי לאהוב את הקטע הזה. גם אני מקדים את זמני

ולסיום, קטע היסטרי ואנרגטי  מ78. שבת שלום

the consumer has got to dance

האלבום החדש של גיל סקוט-הרון, גיבור תרבות אמיתי, הוא הזדמנות לחזור לרגע אל הקטע הזה מ74 ולתת לו קצת כבוד. הדרך הכי טובה להאזין לו, או "המלצת הצריכה" כמו שהיו קוראים לזה אז, היא למזוג איזה משקה נחמד לכוס, לכבות את האור ופשוט להתמסר לקול המלטף והמפנק של גיל כאל כלי נגינה לכל דבר ועניין.  מתוך האפילה, מדי פעם, יבצבצו לפתע כמה ממילות החוכמה של האיש הנפלא הזה ויתעצבו לכדי משפט רב משמעות. אבל אין צורך לדאוג, בסוף הן ממילא מתפוגגות ונעלמות, כמו בי מובי.

למרבה הצער הקטע הזה עושה לי חשק לעוד, ואני לא מסוגל לשלוט בעצמי.  אני חושב שהפתרון הנבון הוא לצרף את הקטע המכונן הזה מתחילת שנות ה70 ולהתכונן למהפכה.

פאם פאטאל

איילין פיטמן נולדה ב1956 ברוצ'סטר, מישיגן, לליאו פיטמן, פדופיל, ולדיאן פראט, נוצרייה אדוקה. ליאו נכלא מהר מאוד, אולי עקב התחביב המעט מזיק שלו, ודיאן, שתיארה את איילין ואת אחיה, קית', כ"תינוקות צורחים ולא מאושרים" החליטה להשאיר אותם אצל הוריה, לורי ובריטה לורנוס, ולהמשיך הלאה בחייה. לורי הסב, כחתנו, לא בחל בילדים וראה באיליין מטרה זמינה וקלה.  גם קית', אחיה הצורח והלא מאושר, הצטרף למנהג המשפחתי וקיים איתה יחסי מין באופן סדיר. בגיל 14 הסתיימה האורגייה כשהתברר שאיליין בהריון, ומותה של סבתה, בריטה, מוות שנחשד כרצח של לורי עצמו שרצה להיפטר מנכדיו למרות סירובה של אשתו, זירז את זריקתה מהבית והיא עברה לגור בשדות, מנודה מהקהילה, אוכלת שאריות מדיינרים זולים וישנה במחסים מאולתרים שהיא בנתה. כשהחורף הגיע, ואיתו הקור העז של מישיגן, היא נאלצה לנדוד למקומות חמים יותר והפכה לטרמיסטית-זונה במסעה סביב ארה"ב.

המשך המסע של איליין הניב 7 רציחות, שני סרטים תיעודיים, סרט טלוויזיה והופעה זוכת אוסקר אחת. הפרטים של המסע הזה, חלקם מקוממים ומזעזעים אפילו ערלי לב כמוני, מתועדים יפה בסרטים הללו ובפרופילים רבים מספור שנעשו עליה, אבל אותי מעניינת יותר הילדות שלה. אני מנסה למצוא שם איזו נקודת אור ואני לא מצליח – העובדות היבשות לבדן גורמות לסיפורים כמו של הבחור ההוא מנצרת להשמע כמו פיה אדומה – וחוסר ההצלחה הזה גורם לי לנחמה פרוורטית. אני מתמלא אהבה לנערה איליין ואני מרגיש שהיא סבלה בשבילי, סבלה בשביל כולנו, ושהסבל שלה יוצק איזו משמעות של מחטף לחיים שלי כאן. אני יכול להרחיב בעניין, אבל נראה לי שאסתפק בזה. זה מעורפל מספיק בכדי להשמע עמוק.

כל זה מובא כאן בגלל השיר היפה הזה שאיליין שמעה בימיה האחרונים, ושהיא ביקשה שינוגן בהלווייתה. אני לא יודע מה הייתה המשמעות המקורית שלו, אבל אני אוהב את הממדים הפאטליים שהוא מקבל בקונטקסט הזה.

פאם פאטאל

מלודרמה, אינדיאן סטייל

סלמה אגהא (salma agha) היא זמרת פקיסטנית ששיחקה בסרטים הודיים בשנות ה80 וה90. הערך שלה בוויקפדיה הוא שילוב מושלם של תוכן וצורה; כלומר סגנון הכתיבה שלו תואם את, נאמר, אופיה של סלמה והסרטים הבוליוודיים עצמם. כמה דוגמאות:

ראשית, בפיסקת התקציר כתוב שם שסלמה "sang as well as acted" שזה ניסוח מדוייק של סדר העדיפויות בסרטים הבוליוודיים. אח"כ באה הפיסקה שנקראת "early life" שבא מתוארים בעיקר מגילת היוחסין שלה לכוכבי קולנוע כאלו ואחרים בהודו; כלומר, החומר הרלוונטי היחיד.  לבסוף, באה פיסקה ארוכה תחת הכותרת "career" ובא מתוארת, באופן מלודרמטי מאין כמוהו, השתלשלות העניינים דלהלן:

1. האפילוג – מסיבת החתונה בלונדון של בנו של במאי הודי נודע  אליה באה בת דודו – אמה של סלמה – ובה היא מצליחה לסדר לסלמה אודישן בסרטו החדש.

2.  סלמה מרשימה את הבמאי ביכולת השירה שלה בדיסק הקאברים לאבבא שהיא הוציאה, מה שמאפשר לה לשיר את הפלייבקים של עצמה – צעד חריג מאוד בתעשייה ההודית, פלוס עלילת משנה קטנה על הבעיות של הצנזורה האסלאמית עם שם הסרט.

3. סלמה עוברת לגור בדירה מפוארת במומביי של שחקנית הודית מפורסמת שעוזבת ללונדון עם בעלה החדש, מעשה שהוא כנראה הצהרה וסמל סטטוס יוקרתי מאין כמוהו.

4. סלמה  ,"שאינה מגלה עניין רב בסרטים", פוגשת איש עסקים ניו-יורקי נשוי שגורם לה לצאת מכל החוזים הקודמים שהיו לה ולחתום על שני סרטים חדשים שהוא יפיק לה.

5.סלמה, שחיכתה כל כך הרבה זמן שאהובה הניו יורקי יתגרש, כבר לא אוהבת אותו כשהוא עושה זאת, והיא נשארת, אבוי, ללא "בעל או קריירה".

6.אך "תודה לאל" סלמה עדיין מככבת בשערי המגזינים (לא מוסבר למה) ולכן היא מוצאת בסוף חוזה לסרט חדש.

7. ההצלחה האדירה של הסרט, למרות המשמעות החיובית של זה לגיבורה שלנו, מאפילה על הכוכב הגברי ששיחק לצידה והוא לא מקבל את זה בעין יפה.

8. סלמה נוסעת להרגע קצת מהכל אצל אחותה, שנישאה לא מכבר, בפקיסטן. היא משחקת שם על הדרך בסרט מקומי ומתאהבת בשחקן הראשי שלצידה. השחקן הפקיסטני מתגרש מאישתו, לה הוא נשוי 15 שנה, ומתחתן עם סלמה.

9. מרוב המהירות בה הם רצים להתחתן, סלמה לא מספיקה לעשות את הדיבוב של עצמה בסרט, וכתוצאה מכך, ומ"עלילה קלושה ומופרכת", הסרט נכשל בקופות. משם ואילך היא חווה רק כשלונות, וסלמה נוטשת בסוף כליל את תעשיית הסרטים לטובת יצירה מסורה של מוזיקה פקיסטנית מסורתית.

הסיבה שכל זה מובא כאן, מעבר לשעשוע שאנשים מסויימים ימצאו בזה, היא שיר פאנקי ויפה מאוד שהיא הוציאה איפשהו בשנות ה80. השיר מלווה בקליפ חינני שמדגים את האיכויות שלה כשחקנית, ומסביר טוב מהכל את המלודרמה סוחטת הדמעות והאושר שהיו חייה עד כה.

מסיבה וסיבה

ההוכחה הברורה ביותר לקיומו של אלוהים, אם שמים בצד את הסל של דריק שארפ מול ז'לגיריס קובנה, זו הדרך בה מוצאים שיכורים גמורים את עצמם במיטה בבוקר שאחרי. אני לא מדבר על יציאה עם חברים טובים ורחומים שדואגים להכול, אני מדבר על המקרים בהם אתה, בחור צעיר וזר שגר בקוני איילנד, מגיע הביתה מהקצה השני של ניו יורק, שיכור לחלוטין, לבד, ובקור שגורם לך לקנא בהומלסים שג'וליאני הבריח למקומות חמים יותר, וכשאתה מתעורר בבוקר ומדשדש לשירותים ניצבות בפניך שתי ברירות: להכיר, תוך כדי שאתה מקיא את נשמתך באסלה, בקיומו של בורא, או כמה, לאותה נשמה, או להעמיד פנים כאילו הכל היה חלום אחד ארוך ומוזר ולהמשיך בחייך כרגיל. החיסרון באופציה השנייה זה שבפעם הבאה שתמצא את עצמך בקצה השני של העיר לבד, שיכור לחלוטין ובקור שגורם לך לקנא בהומלסים שג'וליאני הבריח למקומות חמים יותר, לא יהיה לך מה לעשות חוץ מלצבוט את עצמך ממש חזק.

הדברים האלו נכתבים לאחר מסיבת פורים בה חברים רחומים סחבו על כתפיהם את גופתי הביתה. פורים זו חגיגה שבאיזשהו אופן תמיד דיכאה אותי, והדרך הטובה ביותר להעביר אותה היא פשוט להטביע אותה באלכוהול. הנה אדם שסבל כמוני מימים כאלו, גם אם היו לו חומרים טובים יותר להעביר אותם.

lou reed – halloween parade

ג'וק בוקס

תולעת אוזן (earworm) זה השם המדעי לתופעה של שירים שנתקעים בראש ללא אפשרות להוציא אותם משם. מחקרים מראים כי השירים המועדים לזה הם שירים עם חזרות מלודיות ומנגינות פשוטות וקליטות, כלומר, התולעת לא מבדילה בין שירים טובים לרעים. פתרון אפשרי אחד הוא להחליף את השיר המידבק בשיר מידבק אחר, מה שהופך אותך במרוצת הימים לג'וקבוקס. פתרון נוסף הוא לנסות לחשוב על השיר בכוח, פתרון שנכשל ב99% מהמקרים וכנראה נהגה על ידי יהודי. מה שבטוח לא עובד, בהתחשב בזה שהכול בראש שלך, זה לאבד את השמיעה במכוון; אתה תהפוך מסתם אדיוט עם תולעת אוזן לאדיוט חרש עם תולעת אוזן. פה-לה-לה-לה, פה-לה-לה-לה, פה-לה-לה-לה..

הנה שיר ששווה להידבק בשבילו
scratch – biggly band

ב(נ)נות

וודי אלן, אולי כאיזו בדיחה עצמית, נוטה לפעמים להיות רציני מאוד בראיונות, וכשהוא רציני מאוד הוא מצטמק לממדים הטבעיים שלו: יהודי נמוך ממושקף וקצת חנון. כשהוא מצטמק לממדים טבעיים הקריירה המפוארת שלו מקבלת פתאום ממדים אפיים, וב"קריירה מפוארת"  אני לא מדבר על הסרט או שניים שהוא עשה; אני מדבר על הקריירה שלו כמאהב – דיאן קיטון ומיה פארו הן רק שתיים שזכו לטעום מהקיגעל שלו –  וכשיהודים כמוני קוראים את זה הם מתמלאים תקווה: אם לא נמות באיזה פוגרום, אולי תבוא איזו קוזאקית חמודה. או הבת שלה.

מה שמזכיר שאלן דווקא כן נתן ראיון מצחיק פעם. קצת אחרי כל הסערה עם סון-אי, הוא התראיין לטיים מגזין, וניסה, במשך 5 עמודים, לצאת איכשהו מהתסבוכת שהוא נקלע אליה. אבל אלן, יהודי טוב, רק מתגלגל עמוק יותר בתוכה. בתחילה הוא מנסה לטעון שהוא כלל לא הכיר אותה כשהוא יצא עם פארו, אח"כ, כשהמראיין מעלה שמועות על המוגבלות שלה ומנסה לנתח את התחושות שהיו לה כשהם התחילו לצאת, הוא משנה כיוון ומגלה בקיאות גדולה בחייה אז וכן הלאה. זהו אלן אחר: מזיע, מתפתל, קצת חסר מילים. החיבה שלי אליו רק הופכת עמוקה יותר אחרי הראיון הזה.

ובכל זאת, כדי לא לסיים עם דה-רומנטיזציה של הרומנטיקן היהודי הזה, הנה קטע משובח מאוד מ71. אלן היה אז במסע קידום של 'בננות' באנגליה, ובמה שנראה כאלתור, נותן את אחד הראיונות הכי מצחיקים ואבסורדיים שראיתי מימי. המראיין, בריטי חביב והגון שרק רוצה לצאת מזה בשלום וללכת להפסקת תה, מנסה בהתחלה להמשיך עם הראיון כמתוכנן (מפעם לפעם אפשר לשמוע פרצי צחוק חנוקים שלו), אבל בסוף נשבר ומשתף פעולה. מדובר בזהב אמיתי.

קבר סטורי

ג'מפולוגיה (jumpology)  זו שיטה שהמציא הצלם פיליפ האלסמן (philippe halsman) בה המצולמים שלו קופצים תוך כדי הצילום. השיטה הזו נועדה כדי לחשוף את האני האמיתי שלהם: המצולמים מרוכזים במעשה הקפיצה ושוכחים להעטות על פניהם את ארשת הפנים הרגילה המסתירה שלהם. האלסמן גם מצא סימנים בקפיצה עצמה: הוא טען שזוג שקופץ רחוק מהשני מעיד על זוגיות טובה יותר מזוג שקופץ בקווים מקבילים וכדומה. בספרו 'ג'אמפ' אפשר למצוא את התורה כולה.

האלסמן התפרסם עוד בצעירותו. כשהוא היה סטודנט להנדסה הוא יצא עם אביו רודולף, רופא שיניים יהודי מריגה, לטיול באלפים האוסטריים, טיול ממנו הוא חזר לבדו. האלסמן סיפר שהוא שמע צעקה וראה את אביו נופל לתהום, וטען שמדובר בתאונה מצערת, אבל השלטונות האוסטריים חשבו אחרת ודנו אותו למאסר של 4 שנים באשמת הריגת-אב.  לאחר שיהודים טובים כמו אלברט איינשטיין ותומס מאן התערבו בעדו (דבר לא ישכנע אותי שמאן לא היה יהודי; גם לא וויקיפדיה. אני רוצה לראות ערלה)  האלסמן שוחרר ועבר לפריס, שם קריירת הצילום המפוארת שלו התחילה.

האלסמן גרם להרבה אנשים חשובים וכבדים לקפוץ. בתמונות למעלה אפשר לראות את הדוכס והדוכסית מווינזור ואת ריצ'רד ניקסון מתרגלים את הג'מפלוגיה, כמו גם אותו עצמו ואיזו גברת בלונדינית. אבל היה מצולם אחד שלא קפץ. אני יודע שמפתה לחשוב שהוא פשוט לא הצליח לנתק את שומניו מהקרקע, אבל אני חושד שהיצ'קוק, אמן המתח, הבין את האמת מאחורי האלסמן והקפיצות שלו.

לנשארים בבית

מוזיקת בוקר (morning music) זה השם שניתן בימי הדיסקו העליזים למוזיקה שהדי.ג'י היה מנגן לקראת סוף המסיבה, כשהאור התחיל לעלות ואחרוני הרוקדים היו נאחזים ברגעיו האחרונים של האושר הלילי (זה היה לפני ימי האפטר-פארטי: היום מתעניינים יותר בל'איפה הולכים אחר כך' מאשר במסיבה עצמה). למוזיקה הזו גם קראו סליז (sleaze) כרמז להחלטות הפזיזות שהיו מתקבלות בליווייה על רחבת הריקודים המצטמצמת והולכת יחד עם אופציות האהבה האפשריות. המאפיינים שלה הם קצב איטי יותר, שירה נעימה ותחושת השלמה.

כאדם שנמנע באופן קבוע מלרקוד (עניינים של תרבות, חינוך ותפיסת גוף עצמית, אני מניח), מסיבות הן אחת מאופציות הבילוי הפחות מועדפות עלי.  כשאני כבר נקלע לאחת, אני בדרך כלל גומר בפינה, כוס בירה ביד, מרגיש קצת מסורס. לכן, מוזיקת הריקודים שאני אוהב היא מוזיקת הבוקר; מוזיקת המובסים, מוזיקת אלה שהושארו מאחור,  מוזיקה לנשארים בבית.

כמה דוגמאות מייצגות

בי-מוביז, איי-מיוזיק

בקריירה של אניו מוריקונה יש משהו טרגי. חלקים נרחבים מהמוזיקה השמימית שלו קבורים תחת ההריסות של בי-מוביז נשכחים שאיש, כולם אלה שעשו אותם, כבר לא זוכר מהם דבר. וכך, למרות קריירה מפוארת, עיקר היצירה שלו אינה מוכרת לציבור הרחב. אני הייתי מרגיש תחושת פספוס וזעם במקומו, ואולי זו הסיבה שהוא סירב לכתוב פסקול לבי-מובי נוסף של ימינו אנו – ממזרים חסרי כבוד. טרנטינו, שבמשך השנים סירב לעבוד עם מלחינים לסרטיו בטענה ש"מי זה הבחור הזה שבא לפה ומפזר חרא על הסרט שלי" ובמקום זה השתמש בשירי פופ קיימים (באופן מבריק למדי ובטעם טוב, יש להודות), פנה למוריקונה כדי שילחין לו פסקול לסרט.  מוריקונה סירב. אני מבין אותו לגמרי; למה שהוא ייתן לבחור הזה לבוא ולפזר חרא על המוזיקה שלו?

כאות הזדהות הנה קטע מרגש ביופיו מהפסקול של הסרט הצרפתי 'הפורצים' (מישהו?) מ1971.

rodeco – ennio morricone